הדרן הרבי על מסכת פסחים- חלק ב

טעם השינוי בין הבבלי לירושלמי בתחילת המסכת ובסופה

א. איתא במשנה בסיום מסכת פסחים (קכא, א):
"בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, בירך את של זבח לא פטר את של פסח – דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו".

ובירושלמי מבואר טעמו של רבי ישמעאל: לפי ש"הפסח עיקר והזבח טפילה", כלומר מכיוון שאכילת הזבח (חגיגה) לפני הפסח היא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, לכן מובן שהפסח הוא העיקר והזבח טפל, ולכן אם בירך על הפסח פטר את של זבח.

לעומת זאת בבבלי מבאר הטעם: "לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה", כלומר שאופן שפיכת הדם של קרבן הפסח כשרה גם לשלמים ("זבח") ולא להיפך. לכן גם ברכת הפסח פוטרת את של זבח.

וצריך להבין את ההבדל בין הבבלי לירושלמי, שכל אחד מהם אומר טעם אחר.

ב. כמו כן צריך להבין את טעם ההבדל ביניהם בפתיחת המסכת (כידוע שיש קשר בין הסיום להתחלה):

התחלת המסכת היא: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ".

ובירושלמי פותח: "כתיב ושמרתם את המצות . . בערב תאכלו מצות, אם לאכילת מצה כבר כתיב שבעת ימים מצות תאכלו . . אלא אם אינו ענין לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ", כלומר שמביא המקור לבדיקת חמץ בלילה מ"בערב תאכלו מצות".
ואילו בבבלי פותח: "מאי אור? רב הונא אמר נגהי, ורב יהודה אמר לילי וכו'".

ג. ונקודת הביאור בזה:
ידוע שחתימת תלמוד בבלי היתה כמאה שנה אחרי חתימת הירושלמי, כלומר שעברו עוד מאה שנה שבהם התפלפלו בדברי המשנה באופן של שקלא וטריא וכו'.

מכך מובן שההבדל הכללי בין תלמוד ירושלמי לבבלי הוא – שבירושלמי מבוארים הדברים באופן כללי, ובבבלי מבוארים הדברים בפרטיות יותר [=ירידה לפרטים הקטנים].

לכן: במשנה הראשונה שנאמר "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" – מתמקד הירושלמי בעניין הכללי של המשנה, בדיקת החמץ בערב, ודן מהו המקור לחיוב זה אם הוא מה"ת או מדרבנן וכיו"ב. ואילו הבבלי יורד לפרטים הקטנים ומתחיל לדון במשמעות המילה "אור", אם הכוונה ל"נגהי" או "לילי".

ועל דרך זה גם במשנה האחרונה, בביאור שיטת רבי ישמעאל שברכת הפסח פוטרת את של זבח: בתלמוד ירושלמי מבאר כי "הפסח עיקר והזבח טפילה" – שזהו הבדל כללי במהות שני קרבנות אלו, שאחד מהם עיקר והשני טפל. ואילו בבבלי מבואר הטעם ש"זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה" – שזהו חילוק פרטי באופן הקרבת הדם, אם היא בצורה של שפיכה או של זריקה.